לליאור.

כשקראתי את החוברת שהוצאת, לא הייתי יכול להתאפק. הלכתי לחדר, הוצאתי את הדפים שכתבתי מהתקופה ההיא, והתמלאתי הרהורים. יש בה משהו, בחוברת הזו, שהצליח לפתוח לי פצעים שחשבתי שנרפאתי מהם.

כאב, כנות, הבנה, קבלה. תבין, באותם הזמנים הייתי לבד. לגמרי לבד. אף אחד בעולם לא היה מאמין שאני נופל באינטרנט. הרי אני בחור מיושב, הצלחתי בבגרויות, הייתי בנבחרת הכדורסל, הדרכתי בסניף ביישוב, אז איך אני…? כשרפרפתי על דפי הווידויים, אשר סימני הדמעות שלי עדיין ניכרו בהם, תפס את עיני משפט שכתבתי באותיות קידוש לבנה מתוך 'תפילה זכה', כנראה באחד מערבי יום הכיפורים: "מתמיהים אנחנו על נפשותינו – איך נעשתה התועבה הזאת?", התהום שנפער מתחת לרגלי במרחק הקלקה, התמימות שאבדה לנצח, גרמה לי להלם, וזה בתורו העצים את התיעוב, את התחושה של הצביעות – איך, איך לעזאזל עשיתי את זה, איך אני יכול  להרים את ראשי מול אבי שבשמיים אחרי שעתיים בהם ראיתי בתשוקה את כל מדורי הגיהנום. תחושת הבהמיות חיסלה כל רגש של קדושה ושל טוב, לעומתה – הכל היה זיוף אחד גדול.

כעת, כשאני מעיין בחוברת, אני שם לב שהיא נוגעת שם, בכאב, בבדידות, באשמה, ובעדינות היא מנסה לשכנע שיש אפשרות אחרת. נכון ישנן חוברות אחרות בנושא, ואפילו, אני חייב להודות, נעזרתי בהם לא מעט, אך ייחודה של החוברת הזו טמון בפשטותה, ביכולתה להתחבר אל המקום הכאוב ולנסות לרפא אותו מבפנים, ולא רק לדבר מעליו ומסביבו.

ההכרעה לא לצטט את המקורות אלא לדבר אל הקורא באמצעותם ועל בסיסם, הבחירה להביא קטעי סיפורים אישיים, העריכה הגראפית הלא שגרתית ל'ספרי קודש', הצליחו לגעת בנפשי ולא רק בשכלי.

אני כותב את המכתב הזה בשם מי שהייתי בגיל שש עשרה, בשם מי שכל כך רצה להשתנות, אבל הרגיש שאין אף אחד בעולם שיקבל אותו אם הוא יבקש עזרה. תודה. תודה על היד המושטת, על האמון, על הפתיחות והרגישות.

הלוואי והיה ביכולתי להיעזר בחוברת זו בגילאים בהם נקרעתי לשניים, בשלב בו זעקתי בכאב, אבל לא האמנתי שיש ביכולתי להשתנות.

בהערכה ובתקווה.

נתן