התשובה-ההתחדשות בעולם/ הרב יוסף צבי רימון
בפרשת ניצבים אנו קוראים על מצוות התשובה: 'והשבות אל לבבך' (ל', א), 'ושבת עד ה' א-לקיך' (עיין רמב"ן שם).
בדרך כלל, רגילים אנשים לראות את התשובה כדבר המתאים לחוטאים, לאנשים שסרו מן הדרך הישרה וכעת צריכים תיקון.
הרב קוק ראה אחרת את התשובה. לדעתו, התשובה היא הכוח המניע את העולם כולו. התשובה איננה רק תיקון לחטא. התשובה היא הכוח הפנימי שמאפשר לנו לחיות בעולם. תשובה קדמה לעולם, אומרים חז"ל. התשובה היא היסוד המרכז שנברא עוד לפני שהיה חטא, עוד לפני שהיה עולם. התשובה מתרחשת כל הזמן. העולם נברא במתכונת של עליות ונפילות, של רצון להשתכלל ולהתפתח, להתקרב אל השלמות, אל העוצמה הא-לקית. התשובה היא דבר המתרחש כל העת, והאדם צריך לנסות להגיע לשלמות של עצמו, לעצמיות של עצמו.
התחדשות זו, טבועה בבריאה. טבועה בעולם וטבועה באדם. מרן הרב קוק זצ"ל פיתח יסוד זה, ואמר שגםהנפילה היא חלק מהמחזוריות שבטבע הבריאה. ואכן כל הבריאה כולה בנויה מהתחדשות ונפילה: הפרח פורח באביב, אך נובל בחורף; השמש זורחת בבוקר, אך שוקעת בערב וכיוצא באלו.
אדם זקוק לאוכל, אדם זקוק לשינה – יש בו גם עוצמה וכוח, וגם נפילה! "האומר שבועה שלא אישן – מלקין אותו וישן לאלתר!" (נדרים טו.; שבועות כה.).
אדם איננו א-לקים ואיננו מלאך; הנפילה הכרחית אצלו. אולם, הדבר המרכזי אצל האדם הוא הרצון להתקדם ולהגיע אל השלמות:
החוש המוסרי, תובע מהאדם את הצדק והטוב, את השלמות. והשלמות המוסרית, כמה רחוקה היא מהאדם להגשימה בפועל… ואיך ישאף אל מה שאיננו ביכולתו כלל?
לזאת, התשובה היא טבעית לאדם, והיא משלימתו. אם האדם עלול תמיד למכשול, להיות פוגם בצדק ובמוסר, אין זהפוגם את שלמותו, מאחר שעיקר יסוד השלמות שלו היא העריגה והחפץ [=הרצון] הקבוע אל השלמות, הוחפץ הזה הוא יסוד התשובה, שהיא מנצחת תמיד על דרכו בחיים, ומשלימתו באמת.
(אורות התשובה, ה', ו).
למרות שהפרח נובל בחורף, הוא פורח מחדש באביב. בהתחדשות, מנסה האדם להתקרב אל שלמותו, גם אם הוא יודע מראש שתהינה נפילות בדרך.
אין אנו שלמים ולעולם לא נהיה שלמים. אולם, צריכים אנו לשאוף אל השלמות, וזו מהותה של התשובה – השאיפה אל השלמות.
שני מליון ומאה אלף ימים בקרוב, עברו מאז בריאת העולם. אם נחפש מספר זה בלוחות השנה, תהיה טרחתנו לשוא. לוחות השנה מחולקים לפי שנים. מדוע? ייתכן שיש תשובה פרקטית: ספירת הימים היא ארוכה ומסורבלת, וספירת השנים נוחה יותר. אולם, נראה שיש גם תשובה מהותית: בכל שנה מתחילה התחלה חדשה, העולם ואנחנו בתוכו, מתחילים התחלה חדשה, מתחילים סבב חדש.
גם לאומות העולם, יש חלוקה לשנים. כיצד הם הגיעו לרעיון זה? ייתכן שזו העתקה מאתנו, כמו דברים רבים אחרים. אולם, מסתבר שישנו הסבר אחר. הקב"ה ברא את העולם כולו ואת הטבע כולו, במחזוריות, בהתחדשות.
כל הבריאה מתחדשת כל העת: בכל בוקר השמש זורחת מחדש, בכל ערב נראה הירח מחדש, בכל אביב מתחילה פריחה חדשה, בכל חודש מתחיל להיראות מחדש, בכל שנה משלים כדור הארץ סיבוב חדש סביב השמש.
כמו אותה התחדשות שבטבע, כך זיכה אותנו הקב"ה בהתחדשות תמידית, ובמיוחד בהתחדשות בראשית השנה.בכל הקרבנות משתמשת התורה בנוסח "והקרבתם". אולם, בראש השנה, משתמשת התורה בנוסח "ועשיתם" (ביחס לקרבן מוסף). למדו מכאן חז"ל (מדרש רבה, ויקרא, כ"ט, יב):
בכל מוספים כתיב 'והקרבתם', וכאן כתיב 'ועשיתם אשה'. הא כיצד? אמר להן הקב"ה לישראל: בניי, מעלה אני עליכם, כאילו היום נעשיתם לפני, כאילו היום בראתי אתכם בריאה חדשה.
בראש השנה, מבטיח לנו הקב"ה שאנו נעשים ברייה חדשה, התחלה חדשה, דף חדש. גם אם עד היום לא הצליח האדם לעשות דברים מסוימים, ייתכן שכעת יצליח; אין הוא אותו אדם של אשתקד, אלא אדם חדש, לכן ייתכן שגם דברים שברור לו שלא הצליח לעשותם בעבר, יצליח לעשותם כעת[1].
אדם המתחיל מחברת חדשה, כותב בדרך כלל בכתב מסודר. אם עושה טעות, נזהר למחוק בעדינות. אולם, לאחר כמה חודשים המחברת 'מקושקשת'. אם נופלת טעות, מוחק אותה האדם בהעברת קולמוס. קשה לתקן במחברת 'מקושקשת'. חסד עשה אתנו ה', שנתן לנו בראשית כל שנה, מחברת חדשה. מחברת חדשה, מאפשרת התחלה חדשה, ומאפשרת עוצמות חדשות.
גם אם יש נפילות, גם בעבר וגם בעתיד, שאיפת האדם צריכה להיות לשלמות תמידית, לשלמות עצמית. שאיפה זו נכונה תמיד, אך אנו מתחזקים בה במיוחד בראש השנה, ביום שבו קיבלנו התחלה חדשה, שנה חדשה, שנה שמקווים אנו להיות טובים יותר וקרובים יותר לה' מכל שנה אחרת.
[1] הרמב"ן (דרשתו לראש השנה) מוכיח שתחילת השנה היא בתשרי, הן מדברי חז"ל שהעולם נברא בתשרי (דעת ר' אליעזר) והן מכך שזו תחילת העונה החקלאית. בתשרי מתחילים לחרוש ולזרוע, בקיץ קוצרים ובסוף השנה (עד סוכות) אוספים את התבואה. הצורך של הרמב"ן בראיה זו, הוא בכדי לומר לנו, שלא זו בלבד שהעולם נברא פעם בתשרי, אלא שהוא נברא בכל שנה מחדש בתשרי.