המשנה עוסקת במחלוקת בית הלל ובית שמאי בנוגע לשביתת כלים בשבת.
התורה ציוותה על שביתת הבהמות בשבת. "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ"
האם גם על הכלים של האדם לשבות?
הדיון במשנה
המשנה עוסקת בשאלה האם מותר לאדם לעשות מעשה בערב שבת, שגורם לדברים לקרות בשבת עצמה, כתוצאה מהתהליך שהוא התחיל.
משנה ה' עוסקת בהשריית סממנים המשמשים להכנת צבע, ובהשריית קטניות המשמשות למאכל בהמה.
פעולות אלה אסורות בשבת משום מלאכת לש.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם.
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין
במשניות ה-ו יש מחלוקת בין בית הלל ובית שמאי, אך במשניות ט-י בית שמאי ובית הלל אינם חולקים זה על זה ביחס למלאכות הנעשות לפני כניסת שבת.
משנה ט: "...וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגָּת"
שני הבתים מתירים לשים בערב שבת קורות על הזיתים- לאחר שטחנו אותם, כדי שהשמן יזוב מהם בשבת,
וקורות עגולות על הענבים אחרי שדרכו אותם ברגלים, כדי שכל היין יצא מהם בשבת.
משנה י: "אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל, וּבֵיצָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם"
התוספתא
התוספתא מרחיבה ומביאה את הדיון בין בית הלל לבית שמאי, המשווים בין דינים אלו לדינים המובאים במשנה ה':
"אמרו בית שמאי לבית הלל אין אתם מודים שאין צולין בשר וביצה בערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו? אף דיו סמנין וכרשינין וכיוצא בהן!
אמרו להם בית הלל אין אתם מודים שטוענים קורות בית הבד ותולין עיגולי הגת ערב שבת עם חשיכה? אף דיו סמנין וכרשינין וכיוצא בהן!
אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן"
בגמרא מבואר כי בית הלל מודים שאין צולים בשר וביצה ובצל בערב שבת, כי כאן יש חשש "שמא יחתה בגחלים", ועלולים לעבור על מלאכת מבעיר.
במקרה שקיים חשש כזה, אסור להתחיל במלאכה בערב שבת גם כשהיא ממשיכה להיעשות מאליה בשבת.
במקרה שלנו- של שריית הסממנים- אין שייכות לחשש "שמא יחתה בגחלים"
בית שמאי סוברים שלאחר שטחנו את הזיתים ודרכו על הענבים לפני שבת, והמשקה יוצא ממילא- גם ללא הנחת הקורות,
הפעולה של הנחת הקורות היא פעולה שאסורה בשבת מדברי סופרים ולא דאורייתא, ולכן מתירים לעשות אותה בערב שבת.
במקרה שלנו- מדובר במלאכות האסורות מדאורייתא.
התוספתא ממשיכה לבאר את שורש המחלוקת:
בית שמאי לומדים את הפסוק: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"- כלומר, המלאכה כולה צריכה להיות עשויה- גמורה- עד שבת.
בית הלל לומדים מהפסוק "ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות"- שכל ששת הימים מותר לך לעבוד ובשבת לא. אין התייחסות למלאכה שנעשית "מאליה".
להלכה
נוהגים כבית הלל, כמובא ברמב"ם.