בפרשת השבוע מתואר קרבן התמיד: "כבשים בני שנה תמימים, שנים ליום תמיד" (כט, לח). קרבן זה היה מוקרב פעמיים ביום: פעם אחת בשעות הבוקר (עד סוף שעה רביעית – זמנית), ופעם אחת "בין הערביים" (אחר הצהריים). בכל פעם, היו מקריבים כבש בתוך שנתו הראשונה, ביחד עם סולת המעורבבת בשמן זית (קרבן הסולת נקרא כאן "מנחה"), ועוד רביעית של יין, שהיו מנסכים (שופכים) על גבי המזבח (על יסוד המזבח – רמב"ם, מעשה הקרבנות פ"ב ה"א).
התורה מדגישה ביחס לקרבן התמיד שמדובר ב"עולת תמיד לדורותיכם" (כט, מב), כלומר בכל הדורות ובכל הזמנים. כיצד ניתן לומר "לדורותיכם" אם כיום, לאחר חורבן בית המקדש, לא מקריבים את הקרבן הזה?
תשובה אחת היא, שכיום אנחנו אנוסים. למרות שהיינו רוצים, ואולי החיוב עצמו עדיין קיים, הרי שאין לנו אפשרות מעשית להקריב.
אמנם, נראה שלא רק הציווי הוא "לדורותיכם", אלא שגם הקרבן עצמו (ברמה מסוימת) מתקיים לדורות. הגמרא (ברכות כו:) אומרת שתפילות כנגד תמידין תקנום, כלומר כנגד קרבן תמיד: תפילת שחרית כנגד תמיד של שחר, ותפילת מנחה כנגד תמיד של בין הערביים (ותפילת ערבית, כנגד איברים ופדרים). אכן, הקרבנות הם דבר בסיסי כל כך, שניתן להבין שלאחר החורבן נתקנה התפילה כנגד הקרבנות. ואם כך, גם כיום ישנו קיום מסוים של "לדורותיכם", על ידי התפילה.
אלא, שאם כך, עולה שאלה קשה ביחס לתפילת שחרית ומנחה: בתפילות מוסף של שבת אנו מזכירים את קרבן המוסף "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים…", כך גם במוסף של ראש חודש ושל החגים. מדוע לא מזכירים בכל יום את קרבן התמיד? הרי התפילות נתקנו כנגד התמידין, ומדוע לא להזכירם בשמונה עשרה בכל יום?
שאלה זו נשאל בשו"ת נודע ביהודה (קמא, או"ח ד):
אשר בדק לן מעלתו למה פסוקי המוספין קבעו בתפלת המוסף ופרשת התמיד לא תיקנו לומר בתפלה פסוקי התמיד?
בתחילה, מסרב הנודע ביהודה לענות:
מי הוא ואיזה הוא שיאמר מלבו טעם על דברים העומדים ברומו של עולם ואנשי כנסת הגדולה להם לבדם נפתחו שערי שמים וקבעו הכל בטעם ידוע להם ואין אתנו יודע עד מה?
בסופו של דבר הוא נותן טעם לדבר, אך אנו לא נאריך בו מעל בימה זו, מצד מורכבותו.
ייתכן לענות באופן אחר: אכן, תפילה קבועה, שלוש פעמים ביום, נתקנה כנגד הקרבנות. אבל עצם עניין התפילה, הוא דבר בסיסי של עמידה לפני ה', שהיה הכרחי גם ללא הקרבנות.
נסביר את דברינו – עד כה הבנו שמשמעות הביטוי "תפילות כנגד תמידין" היא שהתפילות מחליפות את הקרבנות. אמנם, הסבר זה אינו מדויק, שהרי עזרא ואנשי כנסת הגדולה אשר תיקנו את התפילה, היו בתחילת בית שני. כלומר, גם לפי הדעה שתפילות כנגד תמידים תיקנום, התקנה נתקנה עוד בזמן הקרבנות. התקנה הייתה להתפלל בבתים, באותו זמן שהיו מקריבים את קרבן התמיד. כך הפך קרבן התמיד מדבר שמשמעותו קיימת במקדש בלבד, לדבר שיש לו ערך בכל מקום.
אמנם, אנו מוצאים שהתפללו בעבר באופן המנותק מן הקרבנות בזמן שהיה מקדש ואף קודם לכן. דוגמאות לכך אנו מוצאים בתפילות האבות ובתפילת חנה.
אילו היו מזכירים את פסוקי קרבן התמיד בתפילה, הייתה תחושה כאילו כל עניין התפילה הוא מצד הקרבן. אמנם, תפילת מוסף באמת נתקנה רק בעקבות הקרבן המיוחד, אך שאר התפילות מבטאות גם את הטבעיות של התפילה. לכן אין מזכירים את פסוקי הקרבנות, כדי שנדע ונפנים: התפילה היא המזון היסודי לנפשו של האדם, המתחברת עם בוראה, במפגשים קבועים בכל יום, וכך היא מצליחה לפעול וליצור במשך היום כולו.
אין תגובות