בסוף פרשתנו מסופר על עלייתם של משה, אהרן, נדב ואביהוא ושבעים מזקני העם אל ראש הר סיני, מקום משכנו של ה':
וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת א-להי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, וַיֶּחֱזוּ אֶת הא-להים וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ
(כד, ט-יא)
גדולי בני ישראל שעלו עם משה ראו מראות נשגבים ומסתוריים ובהקשר זה אכלו ושתו. המפרשים נחלקו בפשר האכילה והשתייה שלהם בעיצומו של המראה הגדול, ומול פני הא-להים.
רש"י (ד"ה "ויחזו את הא-לקים") מפרש את האירוע כגנאי לאצילי העם:
היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה.
לאחר מכן, רש"י מפנה את הקורא לדעתו של אונקלוס: "ואונקלוס לא תרגם כן". מעניין שפה אונקלוס לא תרגם את הפסוק רק מילולית, אלא הוסיף:
וַהֲווֹ חָדַן בְּקֻרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין, וְשָׁתַן.
כלומר, "היו שמחים בקרבנותיהם שהתקבלו, כאילו אכלו ושתו". זאת אומרת שהם לא אכלו ושתו ממש אלא רק חשו שמחה הדומה לזו שבאה בעקבות אכילה ושתייה.
כיוון שלישי לפרשנות האירוע אנחנו מוצאים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין (מאמר השבת, ז), שבדומה לאונקלוס, מבאר שאין הכוונה לאכילה ושתייה ממש. אמנם, בשונה ממנו, הוא מסביר שכוונת הכתוב היא לאכילה ולשתייה רוחניות – בחזון היה נראה להם כאילו הם אוכלים ושותים מול פני הא-להים.
פירוש רביעי הוא פירושו של הרמב"ן שם:
וטעם ויאכלו וישתו, שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני הא-להים טרם שישובו אל אהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה)… וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר, לא במחנה.
וטעם וישתו, שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים, 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' א-להיך' (דברים כז, ז)… ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו.
הרמב"ן מפרש שמדובר על אכילת מצווה מבשר זבחי שלמים. כלומר, יש כאן אכילה ושתייה ממש, אלא שהיא חיובית, ומהווה חלק משמחה של מצווה.
ניתן לדון ברובד הפרשני ולנסות לבחון איזה מהפירושים שהבאנו כאן קרוב יותר לפשוטו של מקרא. אך ניתן גם ללמוד את הפירושים השונים בהקשר למציאות החיים שלנו – מציאות המלאה בחומריות ובארציות. ניתן לראות פירושים אלה כמייצגים סוגים שונים של בני אדם. יש אנשים שחיים את חייהם רק במישור החומרי-הארצי: הם מתמודדים עם בעיות היום-יום שלהם ולא מרימים את הראש להתבונן ברוחניות החיים. הם יכולים לראות מראות א-להים, אבל להישאר אדישים.
יש סוג אנשים אחר שמוצא את מקומו בעולם הרוחני, אבל כמעט ואין לו קשר לעולם הגשמי. המזון שלו הוא עולם הרוח, ואין לו שום שייכות לעולם המעשה.
יש קבוצה שלישית של אנשים, המשלבים בחייהם גם חומר וגם רוח אך מפרידים ביניהם. מצליחים הם בתוך עולם החול לעצור ולעסוק גם בקודש, אולם עדיין בנפרד.
מעל כולם יש את היודעים לא רק לחיות גם בקודש וגם בחול, אלא גם להפוך את כל עולמם, גם את עולם החול, לעולם של קדושה. גם האכילה והשתייה, גם החומריות, משמשות כחלק מעבודת ה'.
צריכה להיות שאיפה להגיע למציאות שבה אין אנו אדישים להתרחשויות רוחניות גדולות. עלינו לשאוף לחיות חיים של שליחות ושל חתירה למחוזות רוחניים גבוהים. עלינו לשאוף לכך שנדע לשלב חיי רוח ושליחות עם המציאות החומרית. לא תמיד אנו מצליחים להיות בקבוצה זו. לעתים אנו בדרגות אחרות, אבל השאיפה צריכה להיות לכך שנצליח בחיבור החומר והרוח, ושלא נהיה אדישים, חלילה, לאירועים הגדולים המתרחשים סביבנו.
אין תגובות