מדריך למורה יחידה 27

שבת פרק ז משנה ד
שיעורי המאכלים שבהם חייבים במלאכת הוצאה

מערך שיעור מוצע

זמן הוראה מומלץ: שיעור אחד

א. פתיחה: דיון בדוגמאות ממאכלים היום.

ב. צעד ראשון: סידור הרישא של המשנה בטבלה.

ג. לומדים את השטח: הבנת העיקרון הקובע את השיעורים המחייבים במאכלי בהמה.

ד. צעד ראשון: ארגון הסיפא של המשנה בתרשים כאמד"ט.

ה. צועדים ביחד: לימוד הסיפא של המשנה בחברותות.

ו. לומדים את השטח: לימוד הדין מה מצטרף ומה לא.

ז. הגעת ליעד: נתינת המשימה לשיעורי בית.

תוכן

כהמשך למשנה הקודמת שבה מופיע הכלל 'כל שכשר להצניע ומצניעין כמוהו והוציאו בשבת – חייב עליו חטאת' המשנה שלנו מפרטת
מקרים שונים של גידולים שהם מאכלי בהמה ואדם, ומונה את השיעור שבו חייבים. הרישא של המשנה עוסקת במאכלי בהמה העיקרון
הוא שאדם שהוציא מאכל בכמות של מלוא מפיו של החיה שאוכלת מאכל זה – חייב. (כלומר: 'ביס' אחד של החיה (שממלא את פיה) היא
כמות שראוי להצניע).

הסיפא של המשנה עוסקת במאכלי אדם. במקרה זה השיעור המחייב הוא כגרוגרת, ומאכלים שונים בכמות קטנה מזו מצטרפים זה לזה
משום שהשיעור של כולם הוא זהה. פסולת של אוכל אינה מצטרפת לשיעור המחייב (הרי זה דבר שאינו כשר להצניע).

מבנה

הרישא של המשנה עוסקת במאכלי בהמה. בחלק זה מתאים יותר לסדר את המשנה בטבלה של הגידולים והשיעור של כל גידול. חשוב
להסב את תשומת ליבם של התלמידים לכך שהדין לא מופיע – המוציא עצה כמלוא פי גמל – מה עם מי שמוציא עצה בכמות זו? הדין הוא
שהוא חייב חטאת בשוגג ומיתה במזיד.

הסיפא של המשנה עוסקת במאכלי אדם. חלק זה כדאי לארגן בתרשים כאמד"ט, אך לעשות זאת במליאה משום שהמבנה מורכב – דין
ההצטרפות מפוצל לשנים ובאמצע מופיע הטעם.

%d7%a9%d7%91%d7%aa-%d7%96-%d7%93

הצעות הוראה, המחשה ויישום

א. פתיחה: הזכרת הכלל שלמדנו במשנה הקודמת, ודיון בדוגמאות של מאכלים, האם לדעתם זה דבר שמצניעין כמוהו (=שומרים בכמות
כזאת) או לא. דוגמאות לדיון: חצי משולש פיצה, צימוק אחד, חמישה זיתים, פרוסת לחם, כמה חתיכות ביסלי בודדות שנשארו בשקית,
שלוש קציצות בשר שנשארו בסיר, כוס אוכל לתוכים, רבע קופסה אוכל לדגים.

לאחר הדיון לשאול את התלמידים לפי מה קבעתם? מהו הכלל שהנחה אתכם? את התשובות שלהם נשווה אחר כך עם העיקרון של
המשנה – כמות אחידה, של גרוגרת.

הפנמה / ערכים

חז"ל במשנה זו (באופן מאפיין לתורה שבעלפה) נכנסו לפרטים ולכמויות קטנות של אוכל. השפע שיש היום באוכל ובחפצים גורם לנו
פעמים רבות לא להתיייחס לכמויות קטנות של אוכל, לא לשים לב. יש זילות של מזון וחפצים. אנחנו רגילים לזרוק שאריות מזון בכמויות די
גדולות. אין זה המקום לדון על הערך של לזרוק אוכל או לא, אלא על עצם תשומת הלב והמודעות. לא 'שטויות, תזרמו, בקטנה'. לא. לא
בקטנה. לכל דבר יש משמעות. אפילו אוכל לגדי מלוא פי גדי הוא דבר שכשר להצניע. יש פה התייחסות אחרת לגמרי לרכוש. כדאי
במהלך הדיון החוזר בדוגמאות שהובאו בתחילת השיעור להראות את היחס של המשנה, מה לפי המשנה הוא כמות שנוהגים לשמור כמוה.