יסודות איסור סחיטה בשבת
אפשרות השימוש במגבונים לחים בשבת צריכה להיבחן לאור יסודות איסור סחיטה בשבת ודיניו השונים. איסור זה אינו מוצג בצורה ברורה ומסודרת, אך מקורות שונים מצביעים בבירור על כך שבמקרים רבים סחיטה בשבת אסורה מן התורה. המשנה בשבת (קמז.) קבעה שלטובל במים בשבת אסור לטלטל לבדו את המגבות בהן נסתפג. וכן בגמרא (שם קיג:) מובא שעלולה להיות בעיה במעבר באמת המים, אם ייספגו בגדיו במים ויבוא לידי סחיטה. מכך עולה שיש איסור בסחיטת בגדים.
ר"ת (בתוספות בכתובות ו. ד"ה האי מסוכרייתא ובספר הישר רפ"ג) והרשב"א (כתובות ו.) הבחינו בין שני סוגי סחיטה; האחת נובעת ממלאכת מלבן והשניה ממלאכת דש. סחיטת בגדים הנזכרת במקורות שראינו אסורה מחמת כיבוס הבגד המתקיים בסחיטתו, אך סחיטת זיתים וענבים וכדומה אסורה משום דש. ישנו הבדל מהותי בין שני הסוגים: בעוד בסחיטה הנובעת ממלאכת מלבן המוקד הינו בבגד הנסחט, בזו הנובעת ממלאכת דש המוקד הינו בנוזל היוצא מן הפרי. השלכה מרכזית העולה מכך היא שלדעות רבות חיוב משום מלאכת דש אפשרי רק כאשר אדם מעוניין במשקה היוצא. קביעה זו מבוססת בדברי הראשונים על שני יסודות שונים, אשר מכל אחד מהם משתקף שמוקד מלאכת דש הינו בתוצר המתחדש.
היסוד הראשון להיתר נובע מאופייה הייחודי של מלאכת דש. תוספות בשבת (עג: ד"ה וצריך) טענו שאין אף איסור דרבנן בסחיטת הבגדים כאשר הסוחט אינו מעוניין במשקין "לפי שאין דרך דישה בכך". מוקדה של מלאכת דש הינו הוצאת תוצר חדש מתוך קליפתו ומקורו, וכאשר האדם אינו מעוניין כלל בתוצר זה – אין כלל דמיון למלאכת דש.
היסוד השני להיתר מבוסס על הדינים הכלליים של פסיק רישא – מצב בו בהכרח נלווית מלאכת איסור מסוימת לפעולה היתר. דוגמה לכך הינה גרירת כיסאות לשם הבאתם למקום אחר, במקום ובדרך בהם ייווצרו גומות בקרקע האסורות משום מלאכת חורש. בעל הערוך קבע כי כאשר אדם אינו מעוניין[1] בפעולה הנלווית – מותר לבצע את פעולת ההיתר לכתחילה למרות התוצאות האגביות של מלאכת איסור, וכן פסק ר"ת בתוספות בכתובות דלעיל. רוב הראשונים סברו שבמצב זה קיים איסור דרבנן, אם כי אין איסור תורה. ר"ת אחז בדעת הערוך ויישם עיקרון זה בסחיטה, כאשר אדם אינו מעוניין במשקין היוצאים בסחיטה. במצב זה אדם מעוניין שהנוזלים לא יהיו בבגד, ולכן מטרת הפעולה היא הבגד, ומה שמתקיים במשקים נחשב לדבר צדדי ואגבי, ולכן מותר לכתחילה לדבריו. ר"י המובא בתוספות חלק וסבר שפס"ר דלנח"ל אסור מדרבנן,[2] אך גם לדבריו אין איסור מן התורה ללא כוונה. אף מכך עולה כי מלאכת דש מתבצעת בנוזל היוצא מן הבגד והפרי, ולא בבגד ובפרי עצמם.
להלכה, השו"ע הביא את דעת הערוך, אך צידד בדעות החולקות עליו (וכן הבינו בדבריו המשנ"ב ס"ק נה, והאג"מ או"ח ח"ב ע). בהמשך יתבררו היבטים נוספים של דיני פס"ר בהקשרים מעשיים.
גדרי סוחט משום דש
הגדרותיה של מלאכת דישה הובילו להלכה שללא עניין ורצון בנוזל הנסחט הסחיטה מותרת לדעות רבות. אפיונים נוספים של המלאכה באים לידי ביטוי בצמצומים שונים לאיסור, להם משמעות מעשית רבה:
- הרמב"ן בשבת (קיא:) טען דישה הינה רק בגידולי קרקע. מסיבה זו, אין בסחיטת בגדים משום מלאכת דש אף כאשר האדם מעוניין במשקה היוצא מן הבגד ומכוון לכך.[3]
- בשבת (קמה.) מובאת מחלוקת בנוגע לסחיטת כבשים (אוכל שנכבש בנוזל) ושלקות (אוכל שהתבשל במים). לפי רב ושמואל אין איסור תורה בסחיטה אף כאשר מעוניין במימיהן, ואילו רבי יוחנן סובר שיש חיוב חטאת במקרה זה. רש"י מסביר שאין חיוב תורה לפי רב ושמואל: "שאין זה מפרק, שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן". לפי הסבר זה, אין איסור דש מן התורה במשקה שאינו מקורי באותו גוף.
להלכה, רבנו חננאל פסק כרבי יוחנן שיש בסחיטת כבשים ושלקות איסור תורה, אך הרי"ף והרמב"ם פסקו כשמואל שיש בכך רק איסור דרבנן. השו"ע (ש"כ, ז) פסק כשמואל, והוסיף שלפי רבנו חננאל יש בכך איסור תורה. מכך עולה שעיקר הדין שאין איסור תורה, אך כפי שהסביר המשנ"ב (ס"ק יז ול) השו"ע ציין דעה נוספת כדי לומר שהמחמיר תבוא עליו ברכה.
אולם הרא"ש (שבת פכ"ב, ד) הוכיח שייתכן איסור תורה גם בסחיטת נוזל שנכנס באופן חיצוני מהגמרא בשבת (קכב:) הדנה על איסור תורה בסחיטת שמן משיער. לדבריו, אין חיוב בסחיטת כבשים ושלקות משום ש"דרך אותו פרי לאוכלו ולא להוציא ממנו משקה הלכך אין שם משקה על היוצא ממנו"; ואילו בנוגע לבגדים מקובל ורגיל לסחוט את המים הבלועים בהם. לעומת זאת, בפסקי הרי"ד (שבת קמג.) כתב שאין איסור דש בסחיטת בגדים.
הרמב"ם כתב בספרו (הלכות שבת פ"ט הי"א ופכ"ב הט"ו-ט"ז) דיני סחיטה בבגדים בתוך דיני מלבן, ולא הזכירם בהקשר של מלאכת דש. עולה מכך כי לדעתו בסחיטת בגדים אין בעיה של דש, וכנראה מאמץ אחד משני התנאים הללו לחיוב. עולה מכך שלא ניתן לקבוע מסמרות בנוגע לחיוב משום דש בשימוש במגבונים, ויש לצרף לכך צדדים נוספים להקל.
- ייתכן שמאחר שרק כאשר התוצר נשמר למשך זמן, הדבר מוגדר כמלאכה. החתם סופר (יו"ד צ"ב) קבע שאין איסור בישול בהדלקת הנר, על אף שמתיך ומחמם את השמן, משום שהשמן כלה מיד ואינו נשמר לאורך זמן: "מה שאין כן כשכלה והולך ואחר הבישול לא נשאר בידו מאומה אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא". לכאורה קשה לומר סברא זו באופן כללי, שהרי הקורע בגדים בחמתו חייב (רמב"ם שבת פ"י ה"י), למרות שמדובר בתועלת רגעית.
הגרשז"א (שש"כ מהדורת תעש"א, פי"ד, הערה צט) התלבט האם ליישם סברא מעין זו באופן ספציפי למלאכת דש בהקשר של שימוש במגבונים לחים: "דכיוון שהנייר והנסחט הכל הולך לאיבוד, ולא נשאר כי אם ריח בלבד שאין בו ממש, אפשר דאין זה דומה כלל למפרק שנשאר בעין כדי להשתמש בו אחר כך". לענ"ד אף בנוגע לגדרי דש מדובר בסברא קשה אשר עומדות כנגדה ראיות שונות.[4] יש לציין שאף הגרשז"א הקשה על הצעה זו, וודאי לא ניתן להתבסס עליה כסניף מרכזי להיתר.
- מסתבר שאיסור דש קיים רק כאשר התוצר אותו סוחטים ראוי לאכילה, אולם בדרך כלל החומר במגבון אינו ראוי למאכל, ומסתבר שאין בו איסור דישה. אך כיוון שאין הוכחה לסברה זו, לא נוכל להשתמש בה להיתר (אלא אולי לצרפה לדברים אחרים).
גדרי סוחט משום מלבן
איסור מלבן בסחיטת הבגד נובע מתהליך ניקוי כלשהוא המתקיים בבגד בסחיטתו. הרמב"ם (פ"ט הי"א) דימה את תפקיד הסחיטה בכיבוס לתפקיד ההגסה בבישול: "שהסחיטה מצרכי כיבוס כמו שההגסה מצרכי הבישול". באופן פשוט, סחיטת הבגד היא אחד מהמרכיבים בניקיון הבגד, כשם שהערבוב מקדם את תהליך הבישול, ואף נצרך לשם הבאת התבשיל לבישול מיטבי.
אולם ניתן להציע הבנה אחרת. הכלבו פירש בשיטת הרמב"ם כי איסור הגסה קיים גם בתבשיל מבושל. לדבריו, ההגסה אינה רק מקדמת את תהליך הבישול, אלא מוסיפה פן מיוחד בבישול שאינו קיים בלעדיה. ניתן להציע כך גם בנוגע לסחיטה: בכיבוס אדם משפשף את הבגד כך שהכתמים יורדים, אולם עדיין הלכלוך בלוע בתוך הבגד. תפקיד הסחיטה הינו להוציא את הלכלוך הבלוע בבגד; לכן הדגיש הרמב"ם: "והסוחט את הבגד עד שיוציא המים שבו, הרי זה מכבס וחייב".
לאור זאת, נראה מספר הגבלות חשובות לאיסור.
- סוג הנוזל
ר"ת (בתוספות דכתובות דלעיל) סבר שאין כיבוס אלא במים: "דכל דבר המלכלך את בולעו כגון יין ושכר ושמן לא שייך ליבון בסחיטתו אלא דוקא במים". לדבריו, אין איסור סוחט ביין ושמן המלכלכים את הבגד. מאחר שעצם הימצאות הנוזלים הללו בבגד פוגעת בניקיונו, לא ייתכן להחשיב את סחיטתם כחלק מתהליך הכיבוס.
הרמב"ן (שבת קיא.) והר"ן (שבת, סוף פרק י"ד) חלקו על כך וסברו שמלבד מים, איסור כיבוס קיים גם ביין. הפוסקים בארו זאת לאור הפסוק "כִּבס ביין לבֻשו", המצביע על איכותו העצמית של היין כחומר התורם לכיבוס ולניקוי הבגד. למרות שבאופן מידי הבגד מתלכלך בעקבות היין, הרי הוא תורם להסרת הלכלוך שבו.
הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ב הט"ז) הלך שלב נוסף, וסבר שקיים שאיסור מלבן קיים אף בסחיטת שמן מבגד. קביעה זו מאוד מחודשת, שהרי השמן מלכלך מאוד את הבגד, ואינו נחשב לנוזל התורם לניקיון הבגד וכיבוסו. נראה להסביר זאת לאור הצעתנו כי קיים הבדל מהותי בין הכיבוס לסחיטה: הכיבוס עצמו מסיר את הכתמים, ואילו הסחיטה מוציאה את הלכלוך הבלוע בבגד. כעת נראה, שאף כאשר שמן בלוע בבגד, סחיטתו מהבגד מוציאה לכלוך מהבגד ולכן אסורה משום מלבן. השמן לא תורם לכיבוס הבגד, אך מאחר שהוא כבר בלוע בבגד, הוצאתו על ידי סחיטה מנקה את הבגד ואסורה משום מלבן.[5]
להלכה, עולה מהשו"ע (ש"כ סי"ח) שאין איסור סוחט משום מלבן ביין, אלא רק במים.[6] אולם הט"ז כותב שיין לבן אסור כמו מים, והמשנ"ב (ס"ק נה) כתב שטוב לחוש לשיטתו. שיטתו של הט"ז מובנת מאוד משום שיין לבן אינו מלכלך את הבגד באופן משמעותי, אך המרכיבים הכימיים של היין התורמים לכיבוס קיימים בו במלואם. האליה רבה, אמנם, חלק עליו וטען כי ביין לבן יש ריח של יין ואינו ראוי לכביסה. יש מקום לדון כיצד להגדיר את החומר הקיים במגבונים, אך מסתבר שיש בו איסור מלבן שהרי מועיל לניקיון. אעפ"כ, נראה שהיתרים אחרים תואמים היטב מקרה זה.
- דרך לכלוך
הראשונים (תוספות שבת קיא: ד"ה האי מסוכרייתא וזבחים צד. ד"ה מקנחה; רא"ש יומא פ"ח ד) עמדו על כך שאין איסור מלבן כאשר מדובר ב"דרך לכלוך" – דהיינו, שהפעולה אינה נחשבת לפעולת ניקוי מאחר שבתוצאה הסופית הבגד פחות נקי מאשר קודם לפעולה זו. גם במקרים בהם הפעולה נחשבת לכיבוס באופן כללי – כגון שריית בגד במים, כאשר מדובר על מעבר בנהר הבגדים מתלכלכים מהבוץ והלכלוך הקיים במים, ולכן הדבר לא נחשב לכיבוס. וכן פסק למעשה המשנ"ב (ש"ב, ס"ק מח). בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קצ) יישום עיקרון זה בפירוש בנוגע לניגוב במגבוני נייר: "ואיך אפשר לומר שהקינוח… יהא אסור משום ליבון… בשעה שבשעת הסחיטה ובפעולת הקינוח הוא מלכלך את הנייר וזורקו?".
- זריקת המגבונים לאשפה
הציץ אליעזר כותב במספר מקומות שמאחר שמטרת מלאכת מלבן היא ניקוי הבגד, זריקת הבגד לאשפה מיד לאחר הניקיון מנוגדת למהותה של המלאכה. ממילא, במקרים אלו אין חיוב משום מלאכת מלבן, שהרי "אין דרך סחיטה בכך כלל" (ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פרק יד אות יא).
אם כן, נראה בבירור שאין בניגוב במגבונים חד-פעמיים משום איסור מלבן.
היתרים באיסורי דרבנן
היסודות שראינו עד כה עשויים להגדיר את השימוש במגבונים לחים כאיסור דרבנן, ולא כאיסור תורה. לכאורה, אין השלכה מעשית להבדל זה משום שעלינו להקפיד ולדקדק אף באיסורים מדברי חכמים. אולם כאשר עומדים שיקולים נוספים המצדדים להקל, ההלכה לעתים מאפשרת להקל באיסורי דרבנן. כמו כן, לעיתים גם כאשר נפסק לחומרא במחלוקת מסוימת, בנוגע לאיסורי דרבנן פוסקים כדעה המקילה.
- צרכי תינוק: הרמ"א (רע"ו, א; שכ"ח, יז) פסק שקטן שקול לחולה שאין בו סכנה, ולכן מותר לומר לגוי לעשות מלאכה עבורו, שהרי אמירה לעכו"ם אסורה מדרבנן. מדברי הרמ"א עולה שיש לספק צרכי קטן תוך אף כדי מעבר על איסורי דרבנן. המשנ"ב (רע"ו ס"ק ו) סייג זאת וקבע: "היינו אם צריכים הרבה אבל בלאו הכי – לא". מגבלה זו מערערת את האפשרות להקל בשימוש במגבונים, משום שכלל לא ברור שכל ניקוי של תינוק לאחר החלפת החיתול נחשב לצורך גדול. בנוסף לכך, ניתן לנקות את התינוק בדרכים אחרות אשר מטריחות אותנו אך אינן פוגעות בנקיון התינוק כלל (ניתן לנקותו במים ולנגבו בעדינות – שו"ת מנחת יצחק ח"י כ"ה).
- פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן: על אף שהשו"ע לא קיבל את דעת הערוך המתיר פסיק רישא דלא ניחא ליה, הרי בנוגע לאיסור דרבנן הקל לכתחילה (לפי הסבר הרב עובדיה יוסף זצ"ל) במצב זה. אמנם הרמ"א (של"ז ב; ש"מ ג) פסק לאיסור, אך המשנה ברורה הקל במקום צורך, ולא דווקא צורך גדול.[7]
לאור זאת, ניקוי התינוק במגבונים לחים מותר גם לאשכנזים – אם יציאת הנוזל נחשב לאיסור דרבנן, ואם אין עניין ביציאת נוזלים אלו. על אף שהנוזלים מסייעים לניקוי התינוק, בכל החברות הטובות של המגבונים כיום, יש מספיק נוזל חיצוני על המגבון, ואין צורך ביציאת הנוזל הספוג בפנים. לא זו בלבד, אלא שיציאת נוזלים נוספים עלולים להרטיב את התינוק, ואף לגרום לגירויים ללא ניגוב. אם כן, ניתן להגדיר את יציאת הנוזלים – אם אכן תתקיים – כ'לא ניחא ליה' ולהתיר לכתחילה במקרה זה.
- ספק פסיק רישא: יש פוסקים שטענו שבשימוש במגבונים לחים 'פסיק רישא' שייסחטו נוזלים (מנחת יצחק ח"י כה; חוט השני ש"כ; אורחות שבת, י"ג הערה פא; וכן במסקנת שבט הלוי ח"ח נט). אולם פוסקים אחרים טענו שאין וודאות בכך (הגרשז"א בשש"כ דלעיל; מנחת אשר סי' י"ד) ומדובר בדבר שאינו מתכוון. אם נטען שאכן קיים ספק בנוגע לאבחון המציאות, הרי שמדובר ב"ספק פסיק רישא". בדין זה הט"ז (שט"ז ס"ק ג) החמיר, אך המשנה ברורה (שט"ז ס"ק טז) התיר כאשר מדובר באיסור דרבנן.
לאור זאת, אם נסיק שבמגבונים מדובר באיסור דרבנן, ניתן להקל עבור תינוק.
אבחון המציאות בימינו
מסתבר שבימינו ניתן להקל ביתר קלות. בנוגע למגבונים המיוצרים בימינו, ובמיוחד האיכותיים שבהם, סביר להניח שלא ייסחטו נוזלים, ובכל אופן אין וודאות בכך כאשר מנגב בנחת. אף בעל שבט הלוי שצוין לעיל רצה להתיר את השימוש במגבונים משום דבר שאינו מתכוון, עד שהעידו בפניו "דלפי מה שנעשים מגבונים האלה היום רטובים הרבה, קרוב שאי אפשר לעמוד בעצה הנ"ל שלא לדחוק הרבה". אך בימינו לענ"ד המציאות שונה, ואין כלל מקום לאסור. וכן כתב במנחת אשר דלעיל, שביצע ניסויים רבים והוכח שאין סחיטה בשימוש במגבונים: "ובבדיקות שערכתי נוכחתי לדעת… בין בשימוש בהם ע"י ניגוב קל ובין בשימוש בהם בלחץ מסויים, כניגוב תינוק שהתלכלך, אין הבדל בכמות הנוזלים היוצאים וא"כ לא הוי פסי"ר" (עמ' נד).[8] ואף הוסיף שם שהמגבונים מיוצרים בכוונה תחילה מחומר בלתי סופג.
בנוסף להסתברות שייצאו נוזלים יש לבחון את כוונת האדם, שהרי גם אם לא מדובר בפסיק רישא – אם אדם מתכוון הדבר אסור לחלוטין, ואם מדובר בפסיק רישא האיסור הוקלש אם לא לא ניחא ליה. ניתן היה לטעון כי במקרה המדובר אדם מעוניין בהוצאת הנוזלים הספוגים במגבונים, שהרי הם מסייעים לניקוי התינוק, ועלולים להגיע לכדי איסור תורה (לדעת ר"ח שפסק כרבי יוחנן לגבי כבשים ושלקות, ולדעת הרא"ש שבבגדים שדרך לסחטם יש איסור תורה כשמעוניין בנוזלים). אך נראה בבירור שהנוזל החיצוני הנמצא על המגבונים מספיק לניקוי התינוק; אדרבא – יציאת נוזל נוסף תרטיב את התינוק, ולכן יציאת הנוזל הפנימי אינה נוחה לאדם ומפריעה לו.[9]
סיכום
- אין כלל בעיה מצד איסור מלבן, בעיקר משום שמדובר בדרך לכלוך.
- היתרים רבים מפקיעים איסור תורה של דש: 1. מדובר בחומר סינתטי, ולפי הרמב"ן אין דישה אלא בגידולי קרקע. 2. לדעת רש"י מלאכת דש אינה מתקיימת בנוזל חיצוני הבלוע בבגד ולא נולד בו. 3. לפי תוספות בשבת כשאינו צריך את הנוזל, אין דרך דישה ומותר לכתחילה. בשימוש במגבונים לחים לניקוי תינוק, די לאדם בנוזל החיצוני שעל המגבון, ואינו רוצה ביציאת נוזל פנימי כדי לא להרטיב את התינוק. 4. לדעת הערוך, כשאינו צריך את הנוזל הוי פס"ר דלנח"ל ומותר לכתחילה, ולשא"ר אסור מדרבנן.
- אם מדובר באיסור דרבנן יש להתיר מסיבות שונות: 1. המשנ"ב ברורה מתיר פס"ר דלנח"ל באיסור דרבנן במקום צורך, ומוכח שמדובר בצורך קל; השו"ע לפי הגר"ע יוסף מתיר אף שלא במקום צורך. 2. המשנ"ב מתיר ספק פס"ר באיסור דרבנן.
- מעבר לכל סיבות אלו, נראה שבנדו"ד מדובר בדבר שאינו מתכוון המותר לכתחילה, אף לפוסקים שאסרו זאת בעבר לאור שינוי המציאות. במגבונים של ימינו אין כלל וודאות שייצא נוזל פנימי כאשר מנגב בנחת, ולא נוח לאדם ביציאתו.
לאור זאת, מותר לכתחילה להשתמש במגבונים לחים בנחת לניקיון תינוק, וכ"פ הגר"א וייס שליט"א. מעיקר הדין ניתן להקל גם לצרכים אחרים כמו ניקיון שולחן, אך רצוי להימנע מכך משום שרגילים לדחוק אותם על השולחן. יש להעדיף מגבונים מחברה טובה, שאינם ספוגים בנוזל פנימי רב שעלול להיסחט בזמן השימוש. אם מוצאים בסוף החבילה מגבון רטוב מאוד, יש להימנע משימוש בו בשבת.
[1] יש לציין כי הביאור הלכה (ש"כ, יח) פסק שגם פסיק רישא דלא אכפת ליה נדון כלא ניחא ליה; לשם הגדרת תוצאה מסוימת כ'לא ניחא ליה' די בחוסר עניין בתוצאה זו אף ללא רצון שלילי.
[2] וכן דעת הריטב"א (כתובות ו.) וחידושי הר"ן (שבת קיא.).
[3] יש לדון במקרה שהשתנתה צורתם של גידולי הקרקע בעקבות עיבוד – כמו בגד כותנה, בו לא ניכרת כלל צורתו המקורית. ניתן לומר שמלאכת דש מתייחסת ליבול טבעי בלבד, לפי דברי הרמב"ן, ולכן אין דישה בחולצת כותנה למרות שמיוצרת מגידולי קרקע. אולם, באגלי טל (אות י"א) כתב שבוחנים את החומר בלבד ולא את הצורה, וכן מופיע בפמ"ג (אשל אברהם תחילת ש"כ).
[4] 1. הגמרא בשבת נ: אוסרת לפצוע זיתים בשבת. הרי"ף והרא"ש (פ"ד ה"ט) שם ביארו שהכוונה היא לפצוע זיתים לצורך ניקוי הידיים, והדבר אסור משום דש. אם כך, למרות שמדובר על דבר ההולך מיד לאיבוד, יש בכך איסור דש, כי עצם השימוש לניקוי הידיים, נחשב כשימוש, ואסור מהתורה.
- לדעת רבי אליעזר ממיץ (בספרו יראים, סימן רע"ד, דף קלג.), אסור מן התורה למצוץ מיץ מפירות ויש בכך חשש לאיסור תורה למרות שאין למשקה קיום ותועלת מתמשכים. אמנם בעל העיטור (הלכות יום טוב, מחלוקת י"ב) חלק עליו וכתב שאין בכך איסור, שהרי "אין דרך סחיטה בפיו" – אך אף הוא לא התבסס על זמניות התועלת, אלא על דרך הסחיטה.
- בשו"ת לב חיים (ח"ב נ"ח) כתב שאם לוקח ענבים ורוחץ בהם, הרי שיש בכך איסור סחיטה, ואין זה נחשב שהמשקה הולך לאיבוד שהרי "כיון שהמשקה היוצא צריך לו, מה לי לשתיה, מה לי לרחיצה".
[5] האבני נזר (קנ"ט אות כג) הלך בכיוון זה, ואף הוסיף שגם בסחיטת מים, יסוד האיסור איננו בהוצאת הלכלוך הבלוע בבגד, אלא שהמים נחשבים למעין לכלוך שהוצאתו הינה כיבוס. נפק"מ לכך היא שגם בבגד נקי יהיה איסור סוחט בנוגע למים הבלועים בו. יש להעיר שבסמוך (קנ"ז אות יד) מעלה אפשרות הפוכה לפיה בבגד נקי אין מקום לאיסור סחיטה, מאחר שהסחיטה אינה מנקה את הבגד – ומצרף זאת כסניף להקל בסחיטת שער, וצ"ע.
[6] שהרי התנאים להיתר המובאים בשו"ע – א. ידית אחיזה לספוג; ב. שלא יהיה כלי מתחת ליין הנסחט – נוגעים למלאכת דש ולא למלאכת מלבן.
[7] שכ"א ס"ק נז ובשער הציון שם ס"ק סח; שט"ז ס"ק ה וס"ק נח, ובבה"ל שם ד"ה לצוד; של"ו ס"ק כט ובשער הציון שם ס"ק כה.
[8] עיין בהרחבה בארבעת הסימנים העוסקים בשימוש במגבונים לחים בשבת במנחת אשר (י"ד-י"ז). הגר"א וייס מסיק כדברינו שהדבר מותר בשופי, ובעיקר מבסס זאת על דבר שאינו מתכוון. בפרט עיין בתשובה י"ד אות ב' בה דן בדברי השו"ע והנו"כ במקומות שונים.
[9] יש לציין מקרה דומה הנידון בגמרא ביומא (עח.): "מטפחת אחת היתה לרבי יהושע בן לוי. ערב יום הכיפורים שורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובים. למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש". יסוד ההיתר אינו מפורש במקרה זה, אך ייתכן מאוד שנובע מאי-הוודאות שייצאו נוזלים מן המטפחת. אולם קשה מאוד להשוות בין מציאויות שונות, וייתכן ששם אין חשש סחיטה כלל.
אין תגובות