שבת פרק ז משנה ג
איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת
|
מערך שיעור מוצע זמן הוראה מומלץ: שני שיעורים א. פתיחה: הצגת מרכזיותה של מלאכת הוצאה והתמיהה שבכך. ב. מקרא מפה: הקניית המושגים רשות היחיד, רשות הרבים והוצאה מרשות לרשות. ג. צעד ראשון: ארגון המשנה בתרשים כאמד"ט. ד. לומדים את השטח: דיון במילה 'להצניע' 'מצניעין' (עם רמיזה למשמעות של צניעות). ה. צועדים ביחד: לימוד בחברותות של המקרים והדינים במשנה. ו. מרחיבים את המבט: לימוד משמעות במלאכת הוצאה מתוך חשיבותו של מקום, |
תוכן
משנה ג עוברת לעסוק במלאכת הוצאה. מלאכת הוצאה, אף על פי שהיא האחרונה מל"ט אבות מלאכה, והינה מלאכה יוצאת דופן בכך
שאין בה שינוי ממשי בחפץ עצמו, מוקדשות לה משניות רבות במסכת שבת.
מושגים בסיסיים במלאכת הוצאה הם: רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית, עירוב. המושגים של רשות היחיד ורשות היחיד אינם כפי
משמעותם היום, ואף לא כמו בדיני נזיקין. למרות המורכבות בהגדרה לרשות הרבים הבאנו בחוברת את מחלוקת הפוסקים האם רק מקום
שעוברים בו ששים ריבוא (שש מאות אלף) אנשים ביום נחשב לרשות הרבים. להלכה רבים מן האנשים נוהגים לפי הדעה שיש צורך
במעבר של שש מאות אלף אנשים כדי להפוך מקום לרשות הרבים, אך בפשטי המשניות ניכר שמדובר במציאות נפוצה, ולא רק מקום
מרכזי כל כך. (אין כיום מקום בארץ שעוברים בו שש מאות אלף איש כיום. גם בנתיבי איילון, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
בשנת תשע"ה, עוברים בממוצע 150 אלף רכבים ביום, שסביר להניח שזה פחות משש מאות אלף איש).
המשנה עוסקת בכלל בדיני הוצאה: רק מה שכשר להצניע – כלומר ראוי לשמור אותו, ומצניעים כמוהו – ונוהגים לשמור אותו, כגון שיש בו
כמות שמחשיבים אותה, חייבים עליו אם מוציאים אותו מרשות לרשות. החלק השני של הכלל אומר שגם דבר שאנשים נוהגים שלא
להצניע, אם יש אדם שכן מצניע אותו – הוא חייב במקרה שהוציא אותו.
חשוב להדגיש: פטור אינו מותר! אסור להוציא גם דבר שלא חייבים עליו אם מוציאים אותו.
מבנה
בתרשים חילקנו את המקרים לתנאים שצריכים להתקיים בחפץ, לבין מה שהאדם עשה 'והוציאו בשבת' – שזה גם החלק ששווה בין שני
המקרים. אך אפשר כל אחד משני המקרים לכתוב במשבצת אחת.
הצעות הוראה, המחשה ויישום
א. פתיחה: לשאול את התלמידים איזה מבין אבות המלאכה המופיעים במשנה הקודמת הכי קל לעשות אותו, זוהי המלאכה הכי פשוטה?
כמובן שהוצאה מרשות לרשות. אפילו הוצאה של מחט קלה מאד מרשות היחיד לרשות הרבים הינה מלאכה.
ואז להציג בפני התלמידים את העובדות הבאות: כשליש ממסכת שבת מוקדש למלאכת הוצאה, וכן המסכת פותחת במשנה העוסקת
במלאכת הוצאה (עוד נלמד). מדוע? הרי זו המלאכה שיש בה הכי פחות מלאכה?
לאחר שתלמידים מציעים הצעות, להשאיר את השאלה פתוחה ולומר שאנחנו עוד נעסוק בשאלה זו לאורך המשניות שנלמד על מלאכה זו.
חשוב להדגיש שמדובר במלאכה מרכזית וחשובה, ונצטרך לברר וללמוד אותה לעומק.
ב. לאחר ההקניה של המושגים רשות הרבים, רשות היחיד והוצאה מרשות לרשות, לבקש מהתלמידים לומר מה ההבדלים המהותיים בין
רשות הרבים לרשות היחיד. (של יחיד מול של כלל, קטן וגדול, סגור ופרוץ, פרטי וציבורי וכו'. אמנם ההגדרות בשבת מעט שונות, ובכל
זאת ברמה העקרונית והכללית זה נכון). לצבור את הנקודות הנאמרות על הלוח ולשאול: היכן אנחנו שומרים דברים שלנו? כמובן – רשות
היחיד. כלומר, הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד היא הוצאה של חפץ ממקום שמור ומוצנע למקום כללי. וכן להיפך. (העיקרון של
לשמור חשוב במשנה זו, מדברים על 'כשר להצניע' – ראוי לשמירה).
ג. הלימוד בחברותות מציב משימת יישום מעט מורכבת לתלמידים – לשנות את המקרה כך שיתאים למקרים של המשנה, בהתבסס בכל
פעם על דין אחר. ייתכן וישנן תשובות נוספות נכונות, הכיוון שאליו התכוונו הוא כזה: הדין במקרה של נדב הוא שהוא פטור. הוא לקח
פיסת עיתון שהיא דבר שאין ראוי להצניע. השינוי שיש לעשות בשלב ב כדי שהדין יהיה שונה הוא שנדב ייקח עיתון שלם, שזהו דבר
שנוהגים להצניע (או חפץ אחר שנוהגים להצניע). בשלב ג התלמידים מתבקשים לשנות את המקרה כך שהדין יהיה שונה בהתבסס על
'אינו חייב אלא המצניעו'. השינוי האפשרי שם הוא שנדב אוסף כבר זמן רב תמונות של שחקני כדורגל (למשל), ובפיסת העיתון שמצא
היתה תמונה של שחקן. כיוון שנדב נוהג להצניע פיסות עיתון כאלו, הוא חייב.
חשוב באיסוף במליאה שלאחר החברותות לוודא שהתלמידים הבינו היטב את שני הדינים וההבדל ביניהם (כאן מדובר על מציאות
אובייקטיבית, 'ומצניעין כמותו', וכאן על מציאות סובייקטיבית 'אלא המצניעו').
הערה: בסיפור לא מסופר על כך שנדב הניח את העיתון ברשות היחיד מכיוון שהתלמידים עוד לא למדו על עקירה והנחה.
הפנמה / ערכים
בחוברת מובאים ב'מרחיבים את המבט' דברי הרב מלמד על חשיבותו של מקום החפץ. אנו מציעים בדיון בכיתה לקחת את הדברים צעד
נוסף: היום ישנו טשטוש גדול בין רשות הרבים לרשות היחיד. דבר זה בא לידי ביטוי באופנים שונים, שאחד המרכזיים הוא שיש לכל אדם
מחשב, פלאפון או אמצעי תקשורת אחרים, שמאפשרים לכל החוץ להיכנס הביתה, ולכל הפנים לצאת החוצה, באופן הרבה פחות מבוקר
ומפוקח מבעבר. תלמידים רבים בגילאים הללו (ולעיתים אף מבוגרים) לא שומרים על ההפרדה הנכונה והבריאה. מספרים ומצלמים כמעט
הכל ומשתפים את כולם, וצופים בכל מה שהחוץ מזמן להם בתוך ביתם. במילים אחרות – מאבדים את מה שכשר להצניע, שזקוק
לפרטיות.
כדאי להעלות נושא זה לדיון בכיתה: לתאר את המציאות שבה הגבולות היטשטשו ולשאול: האם יש דברים שצריכים להישאר ברשות
היחיד? מהם? האם יש דברים שלא נכון שייכנסו לרשות היחיד?