בבא מציעא פרק ב משנה א
מציאות שהן של המוצא
מערך שיעור מוצע זמן הוראה מומלץ: שני שיעורים א. פתיחה: פעילות עם חפצי התלמידים לפי ההצעה בהמשך. ב. צעד ראשון: קריאת המשנה וחלוקתה למרכיבי הכאמד"ט בטבלה. ג. מקרא מפה: לימוד המושג ייאוש וסיעור מוחות. ד. צועדים ביחד: לימוד בחברותות של דעת רבי מאיר. ה. טיפוס אתגרי: לימוד דעת רבי יהודה מתוך דוגמאות רלוונטיות. ו. תמונת מסע: דיון בתמונה ובמסרים שלה. ז. הגעת לייעד: סיכום הלימוד ביחידה, בכיתה או לשיעורי בית. הערה: אם השיעור מחולק לשני שיעורים בימים שונים לתת לתלמידים את משימה 5 בין השיעורים ולפתוח בו את השיעור הבא. |
תוכן:
המשנה מפרטת מהן המציאות שעליהן חייבים להכריז כדי להשיבן לבעליהן, ומהן המציאות שהן של המוצא מכיוון שהבעלים התייאש מן האבדה משום שאין בהן סימן.
ר' מאיר ציין דוגמאות של מציאות שהבעלים התייאשו מהן כי אין בהן סימן ועל כן הדין: "הרי אלו שלו"- של המוצא. לדוגמה: כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם, כיכרות לחם של אופה, אין בהם סימן כי המאפים זהים אצל כל האופים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, חַיָּב לְהַכְרִיז. ישנה מחלוקת דקה בין רבי יהודה לרבי מאיר, מהו הדין של חפץ שיש בו שינוי מקרי (ולא סימן ברור). לדעת תנא קמא הוא אינו נחשב לסימן ואילו לדעת רבי יהודה הוא נחשב לסימן כי ייתכן שהבעלים ידעו על השינוי הזה.
רבי יהודה ציין שתי דוגמאות שהופיעו ברשימה של רבי מאיר –עיגולי דבלה וכיכרות של נחתום – ומראה אלו שינויים יכולים להיות בהם, כך שהמוצא יהיה חייב להכריז. כיוון שזו המשנה הראשונה הנלמדת בשנה זו אין חובה להיכנס עם התלמידים לדקות הזאת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז.
כלי אנפוריא הם כלים חדשים שעדין אין בהם סימן, ובעצם אין שייכות בינם לבין הבעלים שלהם. רבי שמעון בן אלעזר מסכים ומוסיף לדברי תנא קמא.
מבנה המשנה:
למשנה כותרת 'גדולה' לשתי המשניות הראשונות – אלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז, ואחר כך כותרת 'קטנה' רק למשנה א (המשכה יהיה במשנה ב).
את שאר המשנה אפשר לחלק לאומר, מקרה ודין, מומלץ לעשות זאת בטבלה לשם סידור ההבנה. (משימה 1ב) בכיתות שזו להן הפעם הראשונה שהן מחלקות למרכיבי הכאמד"ט כדאי לעשות זאת בצורה מדורגת:
- סמנו את האומרים במשנה בצבע אדום (3) (או העתיקו אותם לטבלה שיצרתם).
- סמנו את הדינים במשנה בצבע ירוק (או להעתיק לטבלה כנ"ל). הדינים עונים לשאלה שבכותרת – אלו מציאות שלו – האם במקרים המפורטים במשנה זה שלו או שחייב להכריז. אפשר גם לזהות חלק מן הדינים על ידי המילה חייב שהיא מילת דין בולטת.
- חפשו את המקרים לפני הדינים וסמנו אותם בצבע סגול.
אומר |
מקרה |
דין |
|
דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר | מָצָא פֵּרוֹת מְפֻזָּרִין, | מַחֲרוֹזוֹת שֶׁל דָּגִים, | הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ |
מָעוֹת מְפֻזָּרוֹת | וַחֲתִיכוֹת שֶׁל בָּשָׂר | ||
כְּרִיכוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, | וְגִזֵּי צֶמֶר הַבָּאוֹת מִמְּדִינָתָן, | ||
וְעִגּוּלֵי דְבֵלָה | וַאֲנִיצֵי פִשְׁתָּן, | ||
כִּכָּרוֹת שֶׁל נַחְתּוֹם | וּלְשׁוֹנוֹת שֶׁל אַרְגָּמָן | ||
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
|
כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שִׁנּוּי, | חַיָּב לְהַכְרִיז. | |
מָצָא עִגּוּל וּבְתוֹכוֹ חֶרֶס, כִּכָּר וּבְתוֹכוֹ מָעוֹת | |||
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: | כָּל כְּלֵי אַנְפּוּרְיָא | אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז. |
הצעות הוראה, המחשה ויישום:
א. לעשות כפתיחה לשיעור אחת משתי הפעילויות הבאות:
# לאסוף חפצים שונים מן התלמידים, חלקם עם סימן וחלקם בלי. להניח על השולחן ולשאול: אילו הייתם מאבדים את החפץ הזה, האם הייתי חייב להחזיר כשאני מוצא? במה זה תלוי? סביר להניח שהתלמידים מכירים את המושג סימן. מדוע כאשר יש סימן חייבים להחזיר וכשאין לא חייבים? אפשר לשמוע תשובות אך לומר שנבין זאת יותר לעומק במהלך השיעור הזה.
# לאסוף את כל העפרונות של התלמידים ולערבב אותם בקופסא. אחר כך לעבור וכל אחד צריך לזהות את העיפרון שלו ולקחת. לשאול: כיצד זיהיתם את העיפרון שלכם? כתשובה ודאי התלמידים יפרטו בקצרה את הסימן שיש להם על העיפרון. כדאי לומר את המסקנה – הסימן הוא האפשרות לזהות את החפצים שלכם, והוא הופך את החפץ מסתמי ללהיות החפץ שלכם.
ב. להקנות את המושג ייאוש. להדגיש שכל עוד המאבד לא התייאש מן האבדה היא עדין שייכת לו. כאשר הוא התייאש הוא בעצם הפקיר את האבדה, ואז ניתן לקחת אותה. לאחר הסבר העיקרון הזה לשאול את התלמידים מה יכול לגרום לבעל האבדה להתייאש מן האבדה, את תשובותיהם לכתוב ב'שמש' על הלוח. התשובות הנכונות קשורות או לכך שאין באבדה סימן, ואז הוא לא יוכל לזהות אותה ואף אחד לא יידע שזה שלו, או למקום שהוא איבד את האבדה, מקום שבו ישנם אנשים רבים מאד שמסתובבים כמו שוק, או שהוא חושב שהיא בטח נהרסה או נסחפה רחוק כמו ים או נהר.
ג. להקרין את התמונה הזאת שלקוחה מהאתר פרוייקט במשנה ולזהות את הפריטים הכתובים במשנה. (שימו לב: ישנה טעות בתמונה ואניצי פשתן אינם זרעי פשתן אלא חבילות פשתן שמיועד לטוויה. אך התמונה עצמה ממחישה דברים אחרים ולכן יש יתרון בשימוש בה).
זה הפשתן לפני העיבוד, אתר נאות קדומים
ד. משימה 3: לפני לימוד דעת רבי יהודה להעלות לדיון (או שאולי מתוך תמונות התלמידים זה יגיע) מקרה של מציאה של חפץ שיש בו
סימן שקרה בטעות, כמו שבר קטן שיש בקצה של עט, כלי עם לכלוך, ספר שנדבקה עליו מדבקה בטעות (או שנקרע שם איזה דף) וכד'. האם זה נחשב סימן? להנחות את התלמידים לחשוב על שיקולים לכאן ולכאן לפני שהם מחליטים. השאלה הזאת היא המחלוקת בין דעת
רבי מאיר לדעת רבי יהודה, לדעת רבי מאיר שינוי מקרי אינו נחשב לסימן, ולדעת רבי יהודה כן, כי ייתכן שהבעלים ידעו על סימן זה. כדאי
להפנות את התלמידים ולשאול איזו מילה מהמילים שאומר רבי יהודה מרמזת לנו שהוא מדבר על סימן מקרי (שינוי).
ה. משימה 4: כאשר לומדים את דעת רבי שמעון בן אלעזר לבקש דוגמאות נוספות מימינו לכלי אנפוריא (בגד חדש שרק נקנה, ספר חדש,
וכן הלאה).
ו. לאחר נתינת משימה 5 (לבית או בכיתה), להקרין את תמונות התלמידים בכיתה, ובכל תמונה צריכים לדון ולקבוע האם היא של המוצא
או שחייבים להכריז.
ז. כדאי לחזור לנוסח חוק השבת אבידה שנלמד ביחידה הקודמת ולראות את דין "יאוש" שבא לידי ביטוי בחוק.
הפנמה / ערכים:
בחוברת ישנה תמונה של ילד מוצא עפיפון על עץ (בעת שקטף פירות). מטרת התמונה היא לעורר דיון: האם העפיפון הוא של המוצא או לא? האם יש כאן סימן? או אולי אפשר לדעת בוודאות שהבעלים התייאש? עצם הדיון, ההתלבטות והמחשבה זהו היסוד הראשון במצוות השבת אבדה: לא כל דבר שאדם מוצא הוא שלו, האדם צריך לבחון את החפץ ואת המצב כדי לפעול בצורה הנכונה. יש כאן שבירה של אוטומטיות של לקחת ולהרוויח כל מה שאפשר. ויותר עמוק מזה, אנחנו חיים בדור שיש בו זילות של חפצים מרוב שיש הרבה, וילדים פעמים רבות לא מתייחסים בכבוד לרכוש, לא שלהם ולא של אחרים. המצווה הזאת מלמדת אותנו להתייחס אל החפץ, לייקר אותו, לבדוק אותו, להתבונן, אולי הוא שייך למישהו. אולי יש בו 'פיסת חיים' של אדם מסויים, זה חלק מ'הסיפור שלו', ולא בטוח שהיא שייכת לך.
אין תגובות